ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק. בגמרא (דף ע''ז) אמרו משום שיבתא ופירש''י רוח רעה השורה על [הלחם הנלקח] בידים [שלא נטלן] שחרית. והתוספות פירשו בענין אחר ואמרו בתוספות דלפי פירושם אין אנו צריכים ליזהר דאותה רוח רעה אינה מצויה בינינו. אבל ודאי לפי פירוש רש''י ז''ל דהוי רוח רעה של שחרית מצוי ומצוי אלא שקשה קצת על רבינו ז''ל דבהלכות תפלה פ''ד כשהזכיר נטילת שחרית לא משמע דחייש לרוח רעה מדלא הזכיר עירוי על הידים שלש פעמים כדכתב הטור ז''ל באורח חיים סימן ד' דלהעביר רוח רעה שעליהם צריך לערות עליהם שלש פעמים ונפקא ליה מהא דאמר רבי נתן בפ' ח' שרצים (דף ק''ט) בת חורין היא זו וכו' ומדרבינו ז''ל לא הזכיר כן בהל' תפלה משמע דלא חייש לרוח רעה דאין אותו רוח רעה מצויה בינינו וא''כ כיון שהוא סובר כן לא היה לו לכתוב האי דינא דמדיחה אשה ידה אחת וכו' שהוא בא על אותו השורש דקאמרו משום שיבתא ולפירוש רש''י ז''ל הוי רוח רעה של שחרית ואם הוא מפרש כפירוש התוספות קשה טפי דלדידהו אין אותה רוח רעה מצוי: וכל חייבי טבילות וכו'. כבר ביארתיו בהלכות יסודי התורה:

לוקח אדם מטפחת וכו'. קשה טובא דבגמרא (דף ע''ח) חלקו בין תשעה באב ליוה''כ לדבר זה דביוה''כ יעשה כמין כלים נגובים מבערב משום דלא ליתי לידי איסור סחיטה אבל בתשעה באב אין צריך לעשותה כמין נגובים כן משמע בגמרא בפרק יוה''כ לפי גירסת הרי''ף ז''ל והיא גירסת רבינו ואם כן למה רבינו ז''ל בפ''ה מהל' תעניות גבי תשעה באב לא הזכיר זה אלא סתם ואמר בתשעה באב אסור ברחיצה כיוה''כ היה לו לחלק כדכתיבנא וכן חלק בהדיא הרי''ף ז''ל בפ' יוה''כ ואע''ג דכתוב בדפוס וויניצייא ואסיקנא דבערב תשעה באב שורה במים וכו' ודאי דאינו דברי הרי''ף ז''ל אלא ט''ס הוא או שום הגהה מאיזה תלמיד שאותם הדברים הם בנויים על הגירסא שכתב רש''י ז''ל ששמע ודברי הרי''ף ז''ל הם כגירסא דאית ליה כרש''י ז''ל והם דברים חלוקים הרבה וא''כ ודאי דהך ואסיקנא שכתוב שם הוי סותר הגירסא שכתב הרי''ף ז''ל קודם ובודאי דלאו דברי הרי''ף ז''ל הם ובדפוס קושטנדינא ליתא ובודאי דדעת הרי''ף ז''ל הוא דבערב תשעה באב שורה במים ולא יעשה כמין כלים נגובים וביוה''כ יעשה כמין כלים נגובים. ותו קשיא דבפ' מקום שנהגו (דף נ''ד:) אמרו אין בין תשעה באב ליוה''כ אלא שזה ספקו אסור וכו' ומשמע התם בגמרא דלכל הדברים שוים דכל איסור דאיכא ביוה''כ איכא בתשעה באב והא איכא הך איסור דמטפחת דאיכא ביוה''כ דצריך לעשות כמין כלים נגובים משא''כ בתשעה באב דאין צריך לעשותה כמין כלים נגובים מיהו הא לא קשיא כלל דמה שצריך לעשותה כמין כלים נגובים בערב יוה''כ הוא משום דלא ליתי לידי איסור סחיטה משא''כ בתשעה באב שהוא מותר במלאכה וא''כ כיון דזה הוא החילוק אינו אלא איסור דמלאכה והרי כבר הוזכר בברייתא אחרת דיש חילוק בין תשעה באב ליוה''כ שזה אסור במלאכה וזה מותר וא''כ דין זה בכלל. ולקושיא קמייתא י''ל בדוחק דבגמרא אמרו שם איפכא אמרת לן ואותבינך סחיטה וכו' וסובר רבינו ז''ל דה''ק את הוה אמרת לן בתשעה באב עושה כלים נגובים וביוה''כ שורה במים ומאי דהות אמרת בתשעה באב הוה ניחא לן אלא מאי דאמרת ביוה''כ דשורה במים בלא עשיה דכלים נגובים הוה קשה לן דהא איכא איסור סחיטה וא''כ היה לך להשוות יוה''כ לתשעה באב וכיון דהם היו סוברים להשוות יוה''כ לתשעה באב לכך פסק רבינו ז''ל דהם שוים ודוחק:

ומותר לצאת בסנדל של שעם וכו'. הרי''ף ז''ל בהלכות הביא בעיא של סנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכתב שם הר''ן ז''ל דאית ליה דבשל עץ נמי מותר לצאת ביוה''כ ודלא כרש''י דאית ליה דבשל עץ הוי מנעל ושל שעם וקש לא הוי מנעל וקשה על הר''ן ז''ל מאין לו על דברי הרי''ף ז''ל כן דהוא לא הזכיר אלא היתר בשל שעם ושל קש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש''י ז''ל אימא דאית ליה דרש''י ז''ל דאסור לצאת ביוה''כ ותו קשיא על הרי''ף ז''ל מ''ש בגמרא (דף ע''ח:) דכ''ע מנעל הוא משמע דכולהו איקרו מנעל וא''כ אסור לצאת ביוה''כ וכבר הקשה לו הרב בעל המאור כן והרמב''ן ז''ל בספר המלחמות האריך בתירוץ קושיא זו והעולה מדבריו הוא דר' יוסי ור''מ כולהו אית להו דהוי מנעל בין של עץ בין של קש ורבנן דנפקי בשל שעם והוא הדין בשל עץ אית להו כרבנן דפליגי אר''ע בפרק במה אשה דאמרו שם (דף ס''ו) על מה שאמר ר''ע בברייתא דסנדל של סיידין טמא מדרס ויוצאין בו בשבת וחולצין בו דלא הודו ופירשו בגמרא דלא הודו לו היינו ר' יוחנן בן נורי וכולהו אמוראי כר''י בן נורי אית להו. וקשיא טובא דהוא ז''ל עצמו הכריח שם מסוגיא דמחצלת של שיפא ושל קש דפרקא קמא דסוכה (דף ט''ז ודף כ') דלית הלכתא כר''י בן נורי דמשמע מההיא סוגיא דבכל כלי קש ושיפא אפילו מילי דלאו אורחייהו לעשות מקש דמטמא הראוי למדרס מדרס והראוי למת למת. ועוד דלר''י בן נורי קב הקטע לא ליטמא כיון שאינו של עור דבגמרא פרק במה אשה (דף ס''ו) משמע דמדמה ליה לסנדל של סיידין וכיון דרבי יוחנן אית ליה דסנדל של סיידין דאינו מטמא ה''ה בקב הקטע ואנן קי''ל דקב הקטע מטמא היכא דאית ליה בית קיבול כדאיתא במתניתין (דף ס''ה:) והביאה הרי''ף ז''ל בפרק במה אשה ואי כר''י בן נורי אע''ג דאית ליה בית קיבול כתיתין היכי משוי ליה מנא כדהקשה אביי בפרק יוה''כ דכיון דאין עליו תורת מנעל אע''ג דאית ביה בית קיבול כתיתין לא מטמא. ועוד קשה על רבינו ז''ל דהולך בשיטת הרי''ף ז''ל אי מפרש כן כדברי הרי''ף ז''ל כדפירש הרמב''ן ז''ל דהוא בהדיא פסק בפרק כ''ה מהלכות כלים דלא כר''י בן נורי בסנדל של סיידין דטמא מדרס וכן קב הקטע ואם כן פסק כהנהו רבנן דנפקי בשל שעם דאית להו כר''י בן נורי דהיינו לא הודו לו דר' יוסי אי אפשר דהא קי''ל כרבא דאמר דר' יוסי נמי אית ליה דהוי מנעל ומש''ה אסר לצאת ביוה''כ ולא קי''ל כותיה א''כ איך כתב הרמב''ן ז''ל דהנהו רבנן סברי כר''י בן נורי. וי''ל דר''י בן נורי קאמר דלא הוי כלי לענין טומאה ובודאי דכ''ש דלא הוי לענין חליצה וגם לענין יציאה בשבת שלא יוכלו לצאת בו אלא דאנן לא קיי''ל כר''י בן נורי לענין טומאה מההיא סוגיא דפ''ק דסוכה דמחצלת של שיפה שכתב הרמב''ן ז''ל וגם מההיא דקב הקטע דמתניתין דקאמר דמטמא מדרס ומ''מ בשאר דברים קי''ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקי בשל שעם הוו סברי כותיה בשאר דברים ואית להו דלא הודו לו לענין חליצה ולענין יציאה בשבת אע''ג דלית להו כותיה גבי טומאת מדרס. זה נ''ל ליישב דברי הרמב''ן ז''ל בספר המלחמות במה שפי' בדברי הרי''ף ז''ל והמעיין יעיין שם כי נ''ל דא''א ליישבו בענין אחר. ולענין מה שהקשינו דמי הכריחו להר''ן לומר דהרי''ף לא יסבור כדברי רש''י ז''ל טעמו מבואר שם בדברי הרמב''ן ז''ל דכיון דרבינו ז''ל פסק לענין חליצה בפרק מצות חליצה דסנדל של עץ לא הוי סנדל הוא הדין נמי לענין יוה''כ דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב''ן ז''ל דזה נראה לו להר''ן ז''ל דוחק ומטעם זה רצה לומר ג''כ דרבינו אית ליה כדברי הרי''ף ז''ל דכיון דאיהו סבר כדברי הרי''ף ז''ל לענין חליצה שכן כתב בהלכות יבום וחליצה דאין חולצים בסנדל של עץ הוא הדין ליוה''כ ומשום הכי ודאי דהרי''ף והרמב''ם ז''ל לית להו פירוש רש''י ז''ל ודלא כאחד מהגדולים שכתב בטור אורח חיים בהלכות יוה''כ שדברי רבינו ז''ל הם סתומים ולא ידע היכן נוטים דודאי דדבריו נוטים לדברי הרי''ף ז''ל דההכרח שיש על הרי''ף ז''ל לומר דאית ליה דסנדל של עץ הוי שוה לשל שעם משום דפסק בפרק מצות חליצה דאין חולצים בו ההכרח עצמו יש לנו על דברי הרמב''ם ז''ל ונוסף לנו הכרח על הרמב''ם ז''ל דהוא כתב בפ' כ''ה מהלכות כלים דסנדל של סיידין הוי של עץ ולפירוש רש''י ז''ל מוכרח לומר דהוי של קש כאשר תראה בדברי הרמב''ן ז''ל בספר המלחמות וע''ש. ומ''מ קשה דמנעל התפור בפשתן דאית לן דאין חולצים בו משום דבעינן כולו תחש אם כן יהא מותר לצאת בו ביוה''כ כיון דאי שרית מנעל שאינו של עור ביוה''כ משום דרחמנא מעטיה גבי חליצה מתחש א''כ תפור בפשתן נמי הא מעטיה רחמנא מתחש ויהא מותר לצאת ביוה''כ ובשלמא למי שמפרש דלכתחילה אין חולצין בו אבל בדיעבד חליצתו כשרה ניחא אבל רבינו כתב בהלכות יבום דבדיעבד חליצתו פסולה וא''כ לדבריו קשה ואולי לא מדמינן כולי האי יוה''כ לחליצה דמכל מקום אמרינן גבי חליצה קפיד רחמנא דלהוי כולו תחש אבל ביוה''כ די לנו שיהא של עור לאסור אפילו שיהא תפור בפשתן דמ''מ מנעל מיקרי:

והחיה מותרת לנעול את הסנדל וכו'. כתב ה''ה ז''ל ושם מבואר שחכמים אוסרים אכולא משנה קיימי וכו'. לכאורה נראה דהדין עמו דבהדיא הביאו בברייתא (דף ע''ח:) מחלוקת רבי חנינא בן תרדיון ורבנן דמלך וכלה וחיה. וע''כ יש לתמוה על הר''ן ז''ל שכתב שנסתפקו בתוספות דאי במתניתין רבנן פליגי אכולהו דודאי אכולהו פליגי דרבנן דמתניתין הוו רבנן דברייתא כיון דהווה בר פלוגתייהו ר''א דהיינו ר''א דמתניתין. ומ''מ יש לתת טעם למה הוצרך ה''ה ז''ל לכתוב כן ונראה דכוונתו להכריח דהלכה כר''א ודלא כרבנן משום דרבנן פליגי אכולהו ובכולהו מפרש בגמרא טעמא דהיתרא משמע דהלכתא כרבי אליעזר:

אסור לסוך וכו'. כתב ה''ה ז''ל ובירושלמי וכו'. מה שקשה על ה''ה ז''ל על מ''ש בהלכות תשעה באב כתבתי בהלכות תעניות. ועוד י''ל על הרב בעל הטורים דאית ליה דביום הכפורים אסור סיכה של תענוג ושאינה של תענוג ובתשעה באב של תענוג דוקא כמו שביארתי שם א''כ בפרק מקום שנהגו (דף נ''ד:) דאמרו בברייתא אין בין יוה''כ לתשעה באב וכו' דמשמע דבכל מה שאסור ביום הכפורים אסור בתשעה באב דהא איכא סיכה שאינה של תענוג דביום הכפורים אסור ובתשעה באב מותר. אח''כ ראיתי הירושלמי בפרק יוה''כ וכתוב שם בברייתא דאמרה דביוה''כ בין סיכה של תענוג בין שאינה של תענוג אסור דבתשעה באב ותענית צבור של תענוג אסור ושאינה של תענוג מותר והוא מבואר בההיא כמו שכתבתי דלא כדברי ה''ה ז''ל וצ''ע: סליקו להו הלכות שביתת עשור. אודה לאל בנבל עשור. .